גם זה יעבור- אבל מה יהיה עד אז? מחשבות על שחיקת הכוחות בשיא הגל החמישי של הקורונה וכמה מילים על איך בכל זאת מתמודדים. שוב. פגשתי היום שתי מטופלות, שתיהן אמהות לילדים קטנים (גן, ביה"ס יסודי), שתיהן סיפרו לי כמעט כבדרך אגב שהילדים בבידוד, בזה אחר זה, כולל כמובן עמידה בתורים בקור, בדיקות חוזרות ונשנות וכל הסיפור. דקה אח"כ, אני שואלת לשלומן, והן מספרות לי, כל אחת בנפרד כמובן, על עייפות, מצב רוח ירוד, תחושת ייאוש שכזו, קושי לבצע מעבר ל"מה שצריך" ורצון לחזור לנמנם במיטה. שתיהן מציינות שהן לא יודעות להצביע למה דווקא עכשיו? במיוחד אחרי שכבר הרגישו טוב יותר תקופה. שתיהן לא מזהות טריגרים ספציפים וכשאני שואלת אם הן רואות קשר לבידודים, הן בתחילה מופתעות. לאט לאט, תוך כדי השיח, אנחנו מבינות שיש קושי לתת לעצמן לגיטימציה לזה שגם בגל החמישי זה לא פשוט, אולי אפילו יותר מורכב, כי הרי "כבר התרגלנו", אנחנו אמורות לדעת להתמודד, לא להתרגש. מה זה כבר עוד בידוד? לא? השיחות הללו בהחלט משקפות בעיניי את עייפות החומר של כולנו, כשאנחנו שוב נדרשים להתמודד עם המצב, שמפגיש אותנו עם חוסר בהירות, חוסר וודאות, היעדר הנחיות מסודרות, סגר מרצון עקב חששות להידבק / להדביק, או כעס על הגבלות שונות שבעיניי חלק מהאנשים נראות כבר מיותרות. אין לי ספק שבפעם החמישית זה לא בהכרח יותר קל, שיש שחיקה מסויימת של הכוחות, המשאבים, ועל אף שלמדנו מתוך ניסיון העבר, גם להתמודדות לאורך תקופה ממושכת יש מחיר. כזה שחשוב שנכיר בו. ושנתן לעצמנו לגיטימצייה לקושי בימים האלה. יחד עם זאת, כאדם אופטימי אני בהחלט מאמינה "שגם זה יעבור", וחשוב לזכור שעכשיו זה כנראה השיא ובקרוב נוכל להרגיש הקלה, לפחות עד הגל הבא...אבל מה עד אז?

 

מצרפת תמונה ובה תזכורת למספר אסטרטגיות התמודדות שאני מאמינה שיכולות לסייע (הקובץ בלשון נקבה, אך מתאים לכולם) ושהגל הזה יעבור בקרוב