​

אחד הדברים הכואבים בעיניי בהתמודדות של נשים עם מחלות שקופות, זה כשאישה מתייחסת בעצמה למצב הרפואי שלה כשקוף. נשים משתפות אותי שהן עומדות מול המראה ורואות בה אישה שלמה, כביכול בריאה, לעיתים אפילו מטופחת מאוד או במילים אחרות- נראית בריאה לחלוטין. בשל כך הן לא מרשות לעצמן להרגיש שמשהו לא כשורה אתן. יתרה מכך, הן, כמו אנשים רבים בסביבתן, שואלות את עצמן אם אולי הכל בראש שלהן? (ממש לא). כועסות על עצמן על הקושי לתפקד ומפנות לעצמן יחס שיפוטי ולא חומל.

​

בהרבה מקרים, אותן נשים מאמצות את הקולות השיפוטיים הללו מהסביבה שלהן, מהחברה, ומתייחסות אליהם כחלק מהסיפור האישי שלהן, כאילו היה זה הקול האישי שלהן.

כולנו גדלנו עם קולות שיפוטיים וביקורתיים וכולנו מאמצים לפעמים את הקולות הללו לתוך הסיפור שלנו. חשוב לדעת שזה לא חייב להשאר כך. אפשר לערוך את סיפור חיינו מחדש כך שישרת אותנו טוב יותר.

"נרטיב המסע" מציע להתייחס להתמודדות עם מחלה/מצב רפואי כאל מסע, שתוצאותיו לא ידועות מראש ולתת משמעות לדרך שאנו עוברים ולתובנות הנלמדות תוך כדי המסע. האפשרות להתייחס למצב כאל אתגר יכול לסייע ולהקל על ההתמודדות.

כמו כן, מומלץ להפריד בין האדם למחלה/מצב רפואי עמו מתמודדים. למשל: במקום לומר: "אני חולת X (שם המחלה), לומר: יש לי/אובחנתי עם/ אני מתמודדת עם ...X.

ההפרדה מייצרת אפשרות לנהל שיח בין האישה למצב הרפואי, לבדוק איזו השפעה יש לה על מצבה ולא להתייחס רק להשפעה של המצב הרפואי עליה (בכל תחומי החיים).

חשוב לציין שעצם ההקשבה לסיפור האישי נותנת לו הד, מכירה בו וכבר מקלה את ההתמודדות. מחקרים מצאו שאנשי צוות רפואי יכולים לסייע מעצם ההקשבה לסיפור ולדרך בה אדם תופס את מחלתו/ מצבו.

​