מה בין טיפול ופתרון בעיות? ומה הקשר לתנועה המתרחשת בתהליך הטיפולי?

הרבה אנשים מגיעים לטיפול במחשבה שהטיפול יסייע להם לפתור את הבעייה עמה הם מתמודדים, לפעמים זה אכן כך, אבל לעיתים הבעיה לא "נפתרת" בתהליך הטיפולי, אלא שבזכות התהליך והתנועה שבו, הבעיה מקבלת פרשנות שונה, המאפשרת קבלה של המצב והתמודדות אחרת עמו.

. אתן דוגמא: אישה שהגיעה לטיפולי במהלך טיפולי פוריות ולאחר אובדן הריון שמה לב בטיפול שדרך ההתמודדות המרכזית שלה עם הקושי הוא בכי. היא מבקשת "לפתור" את הבעייה בכך שתלמד לווסת טוב יותר את התגובה שלה, שנראית לה מוגזמת ולא מתאימה לאישה בוגרת. במהלך הקשר אנו מתבוננות על משמעות הבכי עבורה, מה היא מרגישה כשהדמעות עולות ואיך זה מרגיש בגוף? מה זה מאפשר לה? האם אפשר להיות עם התחושות האלה ולהתבונן מה עולה אתן? בהתחלה התשובות לא פשוטות עבורה, קולות ביקורתיים עולים, עם ציפייה ברורה מעצמה לא להגיב בעוצמה כזו "מכל דבר קטן", כמו ילדה. לאט לאט, תוך נרמול התגובה ביחס לקשיים עמם מתמודדת ואפשור מרחב בטוח לכל תגובה, השיח משתנה. לצד הציפייה הנוקשה עולים גם קולות אחרים; היא שמה לב שהיא לא בוכה בכל מצב או במשך כל הטיפול כפי שחשבה קודם לכן, שיש לה יכולת וויסות בסיטואציות שלא מתאים לה לפרוץ בבכי- שלא הבחינה בהן קודם לכן, שהבכי בטיפול הגיוני ומותאם ושמור מבחינתה בעיקר לזמן הפגישות ובשאר הזמן היא מצליחה להתמודד עם הטיפולים כפי שהיתה רוצה ומצפה מעצמה. שהיא לא ילדה קטנה, אבל שלפעמים הילדה הקטנה שבה מבקשת מקום. בהדרגה, היא מאפשרת לבכי להיות, בלי למהר להפסיקו עם בקבוק המים שלצדה, מתמסרת אליו ולחבילת הטישו, בוכה לסירוגין במפגשים...באחת הפגישות היא אומרת שהיא מבינה שכבר אין לה ציפייה לא לבכות, הבכי זו הדרך שלה לפגוש את הרגשות, לתת מקום לכאב ולעצב בתהליך הלא פשוט שהיא מתמודדת אתו ואז להמשיך הלאה וזה בסדר מבחינתה. אנו מבחינות שהתנועה ממקום של דרישה לשינוי לעבר מקום של קבלה אפשרה הפחתה של הקולות השיפוטיים העצמיים, קולות חומלים תופסים יותר מקום והיא מצליחה לקבל את הבכי ואת עצמה ברכות ובהשלמה רבה יותר. מבחינתי, זהו רגע מכונן ומרגש בתהליך הטיפולי