בתהליך הלידה, ביחד עם התינוק/ת הנולד/ת, נולד גם סיפור הלידה.

אני זוכרת איך בתום תהליך לידה ארוך ולא פשוט כלל, החלטתי שלא אומר לעצמי שחוויתי לידה טראומתית, אלא מאתגרת. ההחלטה הזו היתה בהשפעה הגישה הנרטיבית אליה נחשפתי באותה תקופה, שמדברת על כך שאדם לא בוחר את האירועים שקורים לו בחייו, אבל כן יכול לבחור את הפרשנות הניתנת להם וכתוצאה מכך לבנות סיפור שונה סביב אותה חוויה.

 

במסגרת הקשר עם נשים לאחר לידה, חשוב לי לתת מקום לחווית הלידה, במיוחד כשהאישה מגדירה אותה כחוויה קשה/מורכבת או טראומתית. 
 

עיבוד חווית הלידה יכול לסייע בהתמודדות עם ההשלכות הרגשיות של החוויה ומאפשר בהדרגה לספר את הסיפור בצורה אחרת, שמשרתת בצורה טובה יותר ומפחיתה מצוקה. 
 

כשאנו עוברים חוויות קשות, יש לנו נטייה לשים את הפוקוס בסיפור החוויה על החלקים הקשים, על חוסר התפקוד שלנו בסיטואציה, על חוסר האונים וחוסר השליטה שחווינו ולספר סיפור מקוטע, ללא רצף וחסר בפרטים. 
החוויות הקשות שאינן מדוברות, נצרבות בגוף ומוצאות דרכי ביטוי כגון כאבים ומיחושים שונים, חרדות, כעסים ועוד. עיבוד חווית הלידה מאפשר לספר את הסיפור במלואו, תוך מתן מקום לכאב ולקושי, לתחושות העולות ברגש ובגוף, ללא שיפוטיות. 
בהמשך, תוך כדי שאלות מכוונות, נאיר חלקים נוספים בסיפור; כוחות, רגעים של תפקוד והצלחות קטנות, רגעים נעימים בחוויה, עליהם נשים בהדרגה את הפוקוס, עד שנוצרת הרחבה של הסיפור ומתגבשות הבנות ותובנות חדשות, אשר יוצרות למעשה סיפור חלופי המתייחס לחוויה.